<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ו</h1>
<h2>דף טז.</h2>
פרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ה ב') אמר רבה אמר ר' יוחנן עתידה ירושלם שתגבה למעלה שלש פרסאות שנאמר (זכריה י"ד, י') ורמה וישבה תחתיה, אל תקרי תחתיה אלא כתחתיה. ומנא לן דירושלם תלתא פרסי הואי אמר רבה אמר לי ההוא סבא, ירושלים קמייתא תלתא פרסי הוה, ושמא תאמר יש צער לעלות ת"ל (ישעיה ס' ח') מי אלה כעב תעופינה. ולפום האי שמעתתא אין לתמוה ממה שאמרו (תוספתא ב"ב פ"א ה"ז) שקבר חולדה בירושלם כפי מה שקדם, ואנו רואים אותו היום בראש הר הזיתים. איכה רבתי (עי' ירושלמי תענית פ"ד ה"ה), שתי ארזים היו בהר המשחה ותחת אחת מהם ארבע חנויות של מוכרי טהרות ותחת השני היה מוצא ארבעים סאין של גוזלות בכל חדש וחדש ומהם היו מספקין לכל ישראל קיניהן.
מסכת זבחים פרק השוחט והמעלה בחוץ (ק"ז ב') אתמר המעלה בחוץ בזמן הזה, רבי יוחנן אמר חייב, ור"ל אמר פטור. כתב הר"ם ז"ל ספר המצות (מצוה עשה) [מל"ת] (צ') הלכה כרבי יוחנן כי הוא ראוי ליקרב, שהשרש האמתי אצלנו מקריבין אף על פי שאין בית. מסכת עדיות פרק בתרא (פ"ח מ"ו) אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית. (זבחים ס"ב א') אמר רבה אמר רבי יוחנן ג' נביאים עלו מן הגולה, ואחד העיד שמקריבין אף על פי שאין בית, ובמתניתא תנא רבי אליעזר בן יעקב אומר ג' נביאים עלו מן הגולה [וכו'], כתב ה"ב העטור ז"ל ובכל מקום הלכה כר' יוחנן, וקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. תוספתא (עדויות פ"ג ה"ג) אמר רבי יהושע שמעתי ששוחטים [אע"פ שאין פתחים]. ומיהו אין המעלה חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ, אבל אם העלה על הסלע או על האבן פטור, ואף על פי שהוא בחוץ, שנאמר (בראשית ח' כ') ויבן נח מזבח ליי' וכדרבי יוסי פרק השוחט והמעלה בחוץ (זבחים ק"ח ב'). כתב ה"ב התרומה ז"ל "השוחט בחוץ" מיירי כגון שבנה מזבח במקומו בפנים דאי לאו הכי אינו חייב בחוץ. ומה שחייב על טמאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג עולה ויורד, פי' טמאת מקדש, טמא באב הטומאה שנכנס למקדש. פרק הקומץ רבה (מנחות כ"ז ב') מחוסר כפורים שנכנס לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאין. מסכת מכות (י"ד ב') הבא אל המקדש טמא, כתוב עונש וכתוב אזהרה, עונש (במדבר י"ט י"ג) את מקדש יי' טמא ונכרתה, אזהרה (שם ה' ג') ולא יטמאו (עוד) את מחניהם. ריש פרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ד ב') בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקדש. אלמא קדושת הבית לעולם. אחר שהענין כן, הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (י"ד א') שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (ע"ט א') נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה. כתב עליהם הר"ם ז"ל (פיהמ"ש פסחים פ"ז מ"ו) דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה. ומסכת יומא פ"ק (ו' ב') איתמר טומאת מת, רב נחמן אמר התר היא בצבור, רב ששת אמר דחויה היא בצבור. וכן הלכות ביאת מקדש פ"ד (ה"י והי"ב) כל קרבנות צבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת. אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהם לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה, ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חיבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה, שלא נדחית אלא טומאת מת בלבד. והוא גזרת הכתוב שנאמר (במדבר ט' ו') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (עי' פסחים ס"ז א'). מסכת זבין פ"ד (מ"ו) המת מטמא באהל ומטמא טומאת שבעה, מה שאין הזב מטמא. כלומר שטמא מת טעון הזאה שלישי ושביעי מה שאין כן בזב, והזב וכיוצא בו אינן טעונין אלא ביאת המים בלבד. הרי לטומאה חמורה לא נקפיד, ולשאר טמאות יש להם תקנה. כתב ה"ב התרומה ז"ל הילכך נראה דקדושת מחיצת העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מעשר שני בתוכה אם בנה מזבח, אבל לא בנה מזבח לא. והנה כבר אמרו ז"ל (זבחים כ"ט א') מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו.
<h2>דף כ.</h2>
ומסתברא ממאי דגרסינן ריש פרק שבועות שתים (שבועות כ' א') דמילתא אגב אורחה קא משמע לן שיום שרואה אדם תחלה ירושלם בחרבנה שיאסור אותו היום כלו בבשר ויין. דתניא איזהו איסור נדר האמור בתורה, הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירשלם בחרבנה אסור. ואמר שמואל והוא שנדר ובא מאותו היום, כלומר שאסר על עצמו בשר ויין יום שמת בו אביו, שמן הדין לא היה אסור בו ביום אלא בעודו מוטל לפניו והוא אסר כל היום כלו, זהו מתפיס בנדר שיאמר יום פלוני או זמן פלוני יהא כאותו היום שמת בו אביו, והשתא חל ומתפיס הנדר החדש שהרי תלה אותו ביום האסור עליו מפני נדר ישן. וכן אם עשה זה מיום שראה תחלה ירושלם בחרבנה שאז אסר אותו יום עליו בבשר ויין, ועכשיו רוצה לעשות מיום זולתו כמוהו הרי שהוא בדבר הנדור ומתפיס, ואמרינן בגמרא (שם ע"ב) כיום שמת בו אביו פשיטא, כלומר שהוא נדור שלא היה אסור לו אלא מפני נדרו. כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה. הא נמי פשיטא, מהו דתימא הואיל וכי לא נדר אסיר כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר ההוא, קמ"ל דעד השתא הוה קאי באיסורא דרבנן השתא קם ליה באיסורא דאוריתא מלאו דלא יחל. ולשון הר"ם (פ"ג מנדרים ה"ה) הרי שמת אביו או רבו היום ונדר שיצום אותו היום, ולאחר שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אבי או רבי, הרי זה אסור לאכול בו כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו, וכן כל כיוצא בזה. תוספתא מסכת נדרים פרק קמא (ה"ט) אי זה אסור, האומר הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שראיתי את ירושלם חרבה וכיום שנהרג בו פלוני אסור, ולא הזכיר עוד.
